ואולי טראמפ יחזיר את ארה"ב להיות מעצמה

בזמן ששורות אלה נכתבות עדיין לא ברור מה יעלה בגורל הסכם הגרעין האיראני בעקבות הנסיגה האמריקאית ממנו, והחזית הצפונית של ישראל מול סוריה ואיראן בוערת. נכון להיום ההישג הגדול של נתניהו, שהצליח ללכת על פי תהום מבלי ליפול לתוכה.

היציאה של ארה"ב מהסכם הגרעין היא משמעותית. קשה לנהל כלכלה מודרנית בלי ארה"ב, היא יעד משמעותי ליצוא והיא מספקת את האמצעים שמאפשרים לעשות עסקים עם אירופה ועם כמעט 600 מיליון בני אדם. אסור גם לזלזל באירופה, מהלך דיפלומטי משמעותי של נתניהו יכול להפוך את היבשת העוינת בחלקה לגשר משמעותי בין איראן לעולם החופשי, כשברור לכולם: אם איראן תשבור את כללי המשחק – היא תצא ממנו. בלי מלחמה כוללת אבל עם מכה קשה מאוד לכלכלה שלה. עם אובדן שוק של 600 מיליון בני אדם ועם אובדן השקעות של שתי היבשות המרכזיות בו.

שוק הנפט

בשלב זה אנחנו רואים שהנפט מתייקר וחבית נסחרת סביב 70 דולר. אנליסטים שמסקרים את שוק הנפט מעריכים שהנפט עומד להיסחר בתנודתיות בתקופה הקרובה. מחד יצוא הנפט מאיראן עלול להיעלם – וזה ילחץ את המחירים כלפי מעלה. מאידך, לוואקום הזה תיכנס ערב הסעודית, שתלחץ את המחירים למטה.

ערב הסעודית נאלצה לוותר על מכסות באופ"ק ולמעשה להשיב מכסות שהשתלטה עליהם כל תקופת הסנקציות – טרם הסכם הגרעין עם איראן. הסעודים, כך על פי האנליסטים, עומדים בפני שתי עובדות מעניינות שהמשותף להן שהן ילחצו את המחירים כלפי מטה. האחת: מכה נוספת לאיראן – לא רק שהיא תשתלט על מכסות נפט של איראן, אלא אף תגרום לירידת מחירים באמצעות הגדלת התפוקות כך שגם הנפט המוברח מאיראן יסבול ממחירים נמוכים יותר. למה שערב הסעודית תעשה את זה? כל סוחר יודע שהדבר החשוב ביותר לעסק הוא תזרים המזומנים ולכן כל עוד בערכים מוחלטים, הסכומים שתקבל ערב הסעודית יהיו גבוהים מהסכומים שהיא מקבלת כיום, אחרי שנאלצה להחזיר לאיראן חלק מהמכסות שהשתלטה עליהן, הרי שהיא מרוויחה מהסיפור.

העובדה השנייה שאין להקל בה ראש היא היחסים הדיפלומטיים עם ארה"ב. בארה"ב הרגישות למחירי הנפט היא מהגבוהות בעולם. האמריקאים זוללי דלקים מהגדולים בכדור הארץ ולכן, עליית מחירי הנפט והתייצבות שלהם ברמת מחירים גבוהה, עלולה לייצר לחצים פוליטיים לא נוחים לבית הלבן, ואת זה ערב הסעודית לא רוצה.

שוק האג"ח

נכון להיום חזרו תשואות האג"ח הממשלתי לרמה של 3% וכאן לא השתנתה ההערכה בעקבות פרישת ארה"ב מההסכם עם איראן, להיפך. האנליסטים בשווקים מעריכים שפיוס והסכם טוב של ארה"ב עם צפון קוריאה במקביל להקשחת עמדות במזרח התיכון היא נכונה יותר לארה"ב, כל עוד האמריקאים לא מסתבכים במלחמה.

האנליסטים מעריכים עוד, שהלחץ לעליית התשואות יימשך כל עוד נתוני המאקרו ממשיכים להיות כמו שהם היום. כלומר, למהלכים האחרונים של הנשיא טראמפ יש אפקט שמגביר את אמון המשקיעים בכלכלה האמריקאית. כאן אנחנו חוזרים שוב לאפקט האופטימי של הסכם עם צפון קוריאה אל מול האפקט המצנן של הקשחת העמדות במזרח התיכון.

ארה"ב סבלה בתקופה האחרונה מהתערערות האמון של המשקיעים בנשיא התזזיתי והצבעוני, דונלד טראמפ. שני המהלכים שלו, הן מול צפון קוריאה והן במזרח התיכון, מחזירים את האמון בו ואתו את האמון בכלכלה הגדולה בעולם. כאילו אומרים: ארה"ב כאן כדי להישאר.

FacebookTwitterGoogle+שתף

השבוע הסוער שיעבור על הבורסה

זה הולך להיות חתיכת שבוע. למעלה מ-4 מיליארד שקל יגויסו רגע לפני שהריביות בורחות לחברות. לא כאן המקום לנתח את תוואי הריביות העולה וחלון ההזדמנויות שהולך ונסגר לחברות לגייס בריביות נמוכות אבל נזכיר רק, כי מידי חודש סופגים המשקיעים המוסדיים מזומנים נטו של 4 מיליארד שקל שמחפשים אפיקי השקעה גם בריבית זעומה שלא משקפת את הסיכון. אבל כאמור לא זה הסיפור כאן.

המגייסת הגדולה

כיל יוצאת השבוע לגיוס ענק של 800 מיליון דולר שהם במונחים שקליים כמעט 2.9 מיליארד שקל. בשוק ההון מדגישים כי גיוס של 800 מיליון דולר הוא ברף העליון של הגיוס והוא ינוע בסיכומו של דבר בטווח של 500 עד 800 מיליון דולר.

כיל למעשה תמחזר חוב כשמדובר בסדרת אגח שתעמוד לפירעון בשנת 2024 ובעיקרון יש לחברה את הכסף ותזרים המזומנים הנכון לפרוע את החוב אבל היא פרסמה הצעת רכש לסדרה כשבמקביל להצעת הרכש תונפק הסדרה החדשה.

התימחור של סדרה ד' שנסחרת ברצף מוסדיים ומדורגת בדירוג BBB  מינוס בינלאומי יקבע היום (יום ב')  כשאגרות החוב נושאות ריבית דולרית של 4.5% והתשואה שלהן עומדת על כמעט 4% וכן, מדובר באחת הסדרות היותר אטרקטיביות בשוק.

הסדרה החדשה תונפק, אף היא ברצף מוסדיים והיא תשלם ריבית פעמיים בשנה החל משנת 2018 כשהקרן תיפרע בטווח של 20 עד 30 שנה תהליך תימחור שיקבע ביום רביעי הקרוב.

העסקה המעניינת

העסקה המעניינת ביותר תהיה עסקת דלק תמלוגים, חברה חדשה שבבעלות מלאה של דלק אנרגיה ומחזיקה 75% מתמלוגי העל במאגר תמר. בסך הכל הגיוס צפוי להיות של 400 מיליון שקל ונסביר:

דלק אנרגיה מעריכה את שווי החברה הבת שהנכס היחיד שלה הוא כאמור 75% מ-6% תמלוג על בתמר בכ-200 מיליון דולר. כמובן שמדובר בהערכה של החברה על פי מודל היוון תזרים מזומנים (DCF) מה שגורם לוויכוחים בין המשקיעים לחברה על שערי ההיוון הנכונים לעסקה, ממנה ייגזר השווי.

בגדול, החברה מעוניינת להנפיק אגרות חוב ומניות כשהיקף גיוס האגח צפוי לעמוד על 110 מיליון דולר והיתר צפוי להיות מגוייס בהנפקת אקוויטי שהיא למעשה הצעת מכר של החברה. דלק אנרגיה מעוניינת להנפיק מחצית מהחזקותיה בחברה.

הנפקות נוספות שיצאו השבוע: נאוויטס פטרוליום ועוד שלוש חברות אמריקאיות כשהנפקה אמריקאית אחת תהיה של סדרה חדשה, עליהן נרחיב בהמשך.

 

כשמשקולת האג"ח מוטלת על שוק המניות

אתמול זה קרה, בפעם הראשונה בארבע השנים האחרונות תשואות האג"ח הממשלתי האמריקאי ל-10 שנים חצו את רף ה-3%. אסור להקל ראש ברמה הזו, זו לא עוד רמה טכני שנשברת אלא רמה שמבשרת על עליית מדרגה "בחזרה לנורמלית" או בהיפרדות מעולם בו אין מחיר לכסף.

כשתשואות האג"ח הממשלתי עולות ושוברות את רף ה-3% הרי שהמשקולת שמוטלת על שוקי הכסף הופכת למשמעותית הרבה יותר. מה שראינו בימים האחרונים בשוקי המניות היה היערכות של המשקיעים למהלך הזה באג"ח. כלומר, הזדמנות פז לצאת משוק המניות שנמצא בשיא ולארוב לאג"ח בתשואות גבוהות יותר.

ככלל, כשתשואות האג"ח הממשלתי עולות בשיעורים מסוג זה הרי שקורה אחד משתיים: או שפערי התשואות בין האג"ח הקונצרני לממשלתי כבר נפתחו או שהם עומדים להיפתח. התשובה הנכונה היא שתי האופציות גם יחד. תשואות האג"ח הקונצרני גבוהות כבר מזמן התחילו לעלות אבל נשארו מרוסנות כל עוד התשואות בממשלתי לא עלו בהתאם. כרגע מה שקרה זה שהממשלתי עלה מדרגה ולכן הקונצרני יעלה מדרגה כבר תוך ימים.

הכסף שנכנס בכל זאת לשוק המניות, בטווח הקצר, הוא כסף שפועל מעולמות נכונים – פונדומטליסטים – כלומר, אם התשואות נמוכות והסיכון זהה הרי שעדיף לפתוח חשיפה למניות ולצמצם חשיפה לאג"ח. אבל בימים האחרונים התנועה של הצטיידות במזומנים של המשקיעים המוסדיים הגדולים באמת גדולה יותר מהנחשפים למניות ולכן שוק המניות יורד גם בטווח הקצר.

כשפערי התשואות בין האג"ח ל-30 שנה לאל של ה-10 שנים קטנים מידיי

פערי התשואות בין האג"ח הממשלתי האמריקאי ל-30 שנה לאלה של ה-10 שנים עומדים נכון להיום על משהו סביב ה-0.18%. פער זניח עד לא קיים. וכאן צריכה להישאל השאלה: כשפערי התשואות בין שני האגחים האלה כאלה קטנים הם משקפים מצב בו או שלא יכול לקרות שום דבר ב-20 שנה ולכן אין למעשה הבדל בין הלוואה שנותנים ל-10 שנים לזו שנותנים ל-30 שנה, או שמשקיעי האג"ח מעריכים שהצמיחה של הכלכלה בשנים הקרובות תהיה גבוהה יחסית אולם בשנים שלאחר מיכן, העולם יגרר למיתון ואולי אפילו מיתון עמוק ולכן אין מה למכור הלוואות שניתנו ל-30 שנה אלא דווקא להיחשף אליהם לטווחים הבינוני והארוך.

משקיעי האג"ח נחשבים למשקיעים שצופים הכי טוב את העתיד לבוא בעיקר בגלל שהטובים שבהם שהם בד"כ גם הגדולים ביותר לא לחוצים על מזומן והם פועלים תמיד לטווחים ארוכים. לכן בעולם שלנו, ניתן לגזור מהמסחר באג"ח שכרגע, גוברות ההערכות שלאחר השפעת הפחתות המסים של הנשיא טראמפ שנכנסו השנה לפועל ולאחר שתתפוגג השפעת ההזרמה המלאכותית של כסף ציבורי לשווקים – אין לכלכלה העולמית מה להציע ולכן הסיכויים למיתון בטווחים הבינוני והארוך גבוהים מהסיכויים להמשך צמיחה בקצבים שהורגלנו אליהם.

די בשתי מגמות אלה כדי להבין את מהלך הירידות בשוקי המניות כשבמקביל לו עולות תשואות האג"ח הממשלתי ל-10 שנים. כולם רצים למזומן.

אופציית יצוא הגז למצרים מתפוגגת

44 שנים מלאו השנה למלחמת יום הכיפורים, ואחת המסקנות המרכזיות שעלו מהמלחמה ההיא הייתה שלפעמים כדאי להקשיב למנהיגי מצרים. הם בדרך-כלל אמינים, והם יודעים מה הולך במדינה שלהם. המסקנה הזו נכונה גם לשותפויות הגז הישראליות, שמסרבות להאמין להודעות רשמיות של הממשלה המצרית. למשל, ההודעה של שר הנפט המצרי לפיה המדינה לא תצטרך לייבא גז.

ההודעה המצרית באה על רקע תקופה לא טובה שעוברת על שותפויות הגז הישראליות. רק בחודש שעבר הופץ ניתוח לא חתום בקבוצות וואטסאפ שונות בשוק ההון. הניתוח היה כתוב בצורה שאינה אופיינית לגוף שוק הוני מכובד, אך הוא מצא את דרכו לאחד העיתונים הכלכליים, שהציג אותו כניתוח עיתונאי. הניתוח עצמו, שבוצע בקרן גידור קטנה, לא היה מופרך וחזר על הערכות אחרות דומות בשוק – מניות שותפויות הגז הן כמו מניות הסלולר לפני רפורמת כחלון.

כבר מספר חודשים שברור לכל בר בי רב כי השותפויות עומדות בפני צומת מרכזי, כשחברת החשמל מגיעה לנקודה שבה היא יכולה לפתוח את ההסכם מול מאגר "תמר". לא נכביר מילים על כמויות הגז הטבעי והמחיר, אך קונצנזוס ההערכות מדבר על כך שחברת החשמל, לקוח העוגן של שותפויות הגז, תוריד בנקודת היציאה שלהם את מחירי הגז הטבעי שהיא משלמת.

נזכיר כי חברת החשמל משלמת היום כ-6 דולר ליחידת חום בעוד היצרנים הפרטיים משלמים כ-4.5 דולר ליחידת חום. לחברת החשמל יש נקודת יציאה/עדכון של החוזה מול תמר בשנת 2021, אך יו"ר החברה, יפתח רון-טל, אמר בחודש יוני האחרון כי בכוונת החברה להקדים את נקודת היציאה/עדכון המחיר לשנת 2018. במקביל, במסגרת מתווה הגז, מאגרי "כריש" ו"תנין" עברו לבעלות אנרג'יאן – וזו החלה לחתום על חוזי הספקת גז טבעי במחירים נמוכים ממחירי "תמר" לחברת החשמל, וזאת טרם פותח מאגר "לוויתן".

על רקע הבעיות האלה מחפשות השותפות ב"לוויתן" חוזי יצוא שיהוו עבורן חוזה עוגן. אחד היעדים הפוטנציאליים האטרקטיביים, הריאליים והרווחיים ליצוא של מאגרי "תמר" ו"לוויתן" היה אמור להיות מצרים. אבל אתמול התראיין שר הנפט המצרי ושרטט את מתווה הגז המצרי, שמטלטל את השותפויות הישראליות. לדברי השר טארק אל מולה ב"בלומברג", מצרים תספק כבר בשנת 2018 את כל צריכת הגז שלה – ובשנת 2019 אף תוכל לייצא עודפי גז.

האמירה של השר המצרי אמורה לסתום את הגולל על יצוא הגז הישראלי. אבל באורח מוזר למדי, גורמים מקורבים לשותפויות הישראליות הפיצו בשוק ההון, כנראה, את עמדתן הלא רשמית, לפיה לאמירה של שר הנפט המצרי אין תוקף. היא מהווה רק אמירה כלפי חוץ של פוליטיקאי מצרי, שנועדה כנראה לצרכים פוליטיים בלבד. אם כן, לשיטת השותפויות הישראליות אין להאמין לגורם ממשל רשמי מצרי, אלא לגורם עסקי ישראלי בכל הנוגע לפוליטיקה הפנימית המצרית.

ההודעה של השר המצרי באה לאחר שבשנת 2015 גילתה חברת ENI את מאגר הגז Zohr, שמכיל בסבירות גבוהה 850 מיליארד BCM גז, כמות הגדולה פי 3 מהכמות במאגר תמר וכמות קצת פחות מכפולה מכמות הגז שנמצאת, ככל הנראה, במאגר "לוויתן". ENI מחזיקה במצרים במתקן הנזלה שמאפשר לייצא את הגז. הממשל המצרי מעוניין לפתח את המאגר הן לצרכים הפנימיים של מצרים והן כדי לייצא גז ולהכניס דולרים לקופה המדוללת של המדינה.

מאגרי הגז "תמר" ו"לוויתן" (בעיקר זה האחרון) היו צריכים לקוח עוגן כדי לקבל מימון בנקאי לפיתוח המאגר הישראלי. לקוח העוגן הישראלי הוא חברת החשמל ולקוח עוגן מרכזי היה אמור להיות הממשל המצרי, לשם ניתן לייצא את הגז באמצעות צינורות – אופציה קלה וזולה יחסית. מעבר לאופציה המצרית עלו מספר אופציות ריאליות פחות, כמו פריסת צינור ימי לחופי איטליה ועוד כל מיני אופציות אקזוטיות יותר או פחות.

תגובת שותפויות הגז הישראליות היום לבורסה הייתה תמוהה עוד יותר מהמסרים שהעבירו אתמול לעיתונאים המסקרים את התחום. לפי הודעת הבורסה שהוציאה דלק קידוחים, אין כל השפעה לאמירות של הממשל המצרי. וזו לשון ההודעה: "בהתייחס למידע שפורסם בתקשורת, השותפות מתכבדת להודיע כי לא חל שינוי בהערכות השותפות לגבי האפשרויות ליצוא גז טבעי מישראל למצרים, כפי שפורטו בדוחות המיידים והתקופתיים של השותפות".

במקרה של שותפויות הגז, ייטב לנו לו יטו אוזן להצהרות של המנהיגות המצרית ויחסכו הרבה כסף לציבור הישראלי.

לרכב על נמר

יהודי חכם אחד טבע בזמנו את אחת הציטטות הידועות ביותר כשהגדיר אי שפיות כ"חזרה על אותו מעשה שוב ושוב תוך ציפייה לתוצאות שונות". מסתבר שלא כל היהודים מזדהים עם אבחנה זו. לפני כחודש פורסמו מסקנות הדוח המסכם של ועדה בעלת השם המשמים "הצוות לקידום האיגוח בישראל", הכולל נציגים מרשות ני"ע, בנק ישראל, משרד האוצר, רשות המיסים ומשרד המשפטים. למקרא המלצותיה מסתבר שלפחות היהודים יושבי המדוכה הזו מאמינים שחזרה על מעשה שגרם לקריסת המערכת הפיננסית והכלכלית העולמית רק לפני שבע שנים, ויצר גל הלם שעם תוצאותיו מתמודד העולם בקושי עד היום, הוא בדיוק מה שצריכה מדינת ישראל בעת הזאת.

ייתכן שההמולה והאקשן סביב מתווה הגז מרתקים הרבה יותר, אבל היו סמוכים ובטוחים שחבית חומר הנפץ המסתתרת מאחורי המונח "קידום האיגוח" היא הרסנית לא פחות למשק מאשר כמה דולרים יותר או פחות ליחידת חום. בעצם אנלוגיה טובה יותר היא לאו דווקא חומר נפץ אלא רעל, אם לשאול את המונח "נכסים רעילים" שהפך נפוץ כל כך עם התמוטטות שוק ההלוואות המאוגחות בארה"ב ב-2007-2008.

ראשית, מה זה בדיוק איגוח? בפשטות הכוונה היא ליצירת מכשיר פיננסי מורכב שמאגד בתוכו צרור הלוואות שהעניק מוסד פיננסי, בדר"כ בנק, ומכירתו הלאה למשקיעים אחרים תוך גזירת עמלות נאה בדרך לבנקים יוצרי ההלוואות ובנקאי ההשקעות הממולחים שגילגלו את הצ'ולנט הזה הלאה לתיקי החיסכון של הציבור. אתם זוכרים אולי את ראשי התיבות הנוראיים מימי השיא של המשבר? CDO, ABS, MBS? על זה בדיוק מדובר פה. אלו המכשירים שמוטטו את ביר סטרנס, ליהמן בראדרס, פאני מיי פרדי מק ויתר השמות הגדולים של וול סטריט שדיווחו על נכסים בהיקף מאות מיליארדי דולרים בבוקר ונעלמו כאבק פורח בערב, או גרוע מזה חולצו על חשבון הציבור בהיקף של מאות מיליארדי דולרים (יש הטוענים שטריליונים).

לא נשכח גם שכל הרעל הזה שהתגלגל מניו יורק עד לחשבונות חוסכים קטנים מדיסלדורף עד קיוטו זכה לדרוגים הגבוהים ביותר מטעם סוכנויות דרוג האשראי הנכבדות. לא נשכח איך הכל שווק בתור חדשנות פיננסית מדהימה, ואפיק יצירת תשואות עודפות כמעט חסר סיכון בעולם השקעה מאתגר. כולם התעלמו מהאיוולת האיומה שבמציאות בה הבנק שיוזם ומעניק את ההלוואה לא צריך בסופו של יום לגבות אותה ("סיכון מוסרי" עצום בגודלו כמובן). אף אחד לא בדק ולא יכול היה לבדוק בתוך סבך מיליוני ההלוואות השונות שהותכו יחדיו לעיסה אחת את יכולת ההחזר של הלווים, את טיב הנכסים המשועבדים ואף אחד לא טרח לשאול למה לעזאזל כל כך חשוב להעצים את יקום האשראי המטורף, לשכלל ולנפח אותו עוד ועוד כדי שגם אנשים חסרי יכולת החזר מינימלית –ה"סאב פריים" למיניהם-  יוכלו גם הם להצטרף ולשים את ראשם בעול שעבוד האשראי הקדוש.

היום, שבע שנים אחרי הפיצוץ הגדול אנחנו רואים ששום לקח לא הופק מהקטסטרופה העולמית הזו כמעט בשום רמה. אף אחד מהאנשים בוול סטריט שעמדו בבסיס השיטה לא הועמד לדין. הבנקים המרכזיים ממשיכים לנסות ולפתור את כל הבעיות שנוצרו מלכתחילה ע"י ניפוח אשראי מופקר באמצעות ניפוח בועת אשראי גדולה פי כמה. והממשלות, מופת של הפקרות גרעונית בעצמן, שבות לעודד את הציבור ליטול אשראי שהוא לא יכול לממן כדי לקנות דברים שהוא לא באמת צריך. לכן אולי זה לא מפתיע שגם בישראל, הבנק המרכזי ורשויות הממשלה הבכירות ביותר ראו לנגד עיניהם כיעד ראשון במעלה לא לפגר אחרי עמיתיהם בעולם ולהכניס גם את ישראל לקלחת המסוכנת של עולם איגוח ההלוואות.

מה בעצם מנסים לעשות לנו חברי צוות האיגוח ולמה? קודם כל, מעבר למילים המכובסות הרגילות בדבר שיכלול וחדשנות, המטרה המידית של מתן לגיטימציה חוקית לאיגוח הלוואות בנקאיות וגלגולם לשוק המוסדי והקמעונאי היא לשחרר ממאזני הבנקים כמה שיותר אשראי כדי שהללו יוכלו פשוט להגדיל את היקף האשראי החדש שהם נותנים לציבור. זה המקום להזכיר שאותו משבר פיננסי חמור גרם לבעיה רצינית במערכת הבנקאית הישראלית. עד 2008 הבונטון הבנקאי במערכת היה למצוא כמה טייקונים, צרכני אשראי כבדים ביותר, להעניק להם הלוואות ביד נדיבה וכך לשמר את רווחי הבנק מאותם אשראים שמנים. אלו היו ימי הזוהר של נוחי דנקנר, אליעזר פישמן, לב לבייב, יצחק תשובה, אילן בן דב ומוטי זיסר. הבנקים נסמכו על אותו אשראי עסקי כדי לצמוח ולהגדיל רווחים ובונוסים.

מאז המשבר הפיננסי וקריסת כל החבורה הממונפת הזו הפך סוג האשראי הזה מבונטון לטאבו. אבל הבנק הרי חייב לצמוח, וצמיחה בבנק פירושה עוד אשראי ועוד ריביות לגבות בגינו, אז מה עושים? הפתרון נמצא בדמות משקי הבית. חכמי הבנקים פתאום הבינו שדוקא ההלוואות הקטנות יחסית לאנשים פרטיים, הם הכי בטוחות והכי רווחיות. וסוג ההלוואה המעולה ביותר לאדם פרטי היא ללא ספק משכנתא: גם נהנים מבטוחה חזקה בדמות הדירה הנרכשת, גם יש ערבות אישית עם זכות חזרה (בניגוד להלוואות הנון ריקורס העליזות לחברות הגדולות במשק) ומעל הכל: דירה היא ההשקעה האולטימיטבית בעיני הישראלית המצויה והיא תתאבד עליה אם צריך.

הבוננזה הזאת ברורה מאוד במספרים: היקף המשכנתאות שנטל הציבור ב-2008 עמד על פחות מ-150 מיליארד שקל. הוא זינק מאז ביותר מ-100% ועומד היום על סכום פנטסטי של 318 מיליארד שקל (נכון לסוף רבעון שלישי 2015). סך האשראי הכולל למשקי בית, הכולל גם הלוואות בכרטיסי אשראי והלוואות לרכב שגם הם זינקו מאוד בשנים האחרונות עומד על לא פחות מ-451 מיליארד שקל. והכל כשברקע האשראי למגזר העסקי קפא לחלוטין. הכל מתבטא כמובן גם בשורות התחתונות של רווחי הבנקים ששוברים שיאים כל שנה מחדש.

הבעיה היא שהבנקים כבר התחילו להגיע לקצה גבול היכולת לפמפם עוד אשראי לציבור, ובפרט בתחום המשכנתאות. אבוי. מה יהא על הרווח השנתי? מה יהא על הבונוס? ממש שוקת שבורה. לא בכדי עומד בנק ישראל ככח העיקרי מאחורי ההמלצות להכניס איגוח לישראל. כרגולטור המפקח על הבנקים הוא יודע עד כמה תלותיים הפכו הללו להיות לכל ירידה בשוק הנדל"ן. אז מה הפתרון? בוא נעביר חלק גדול מהסיכון למוסדיים ולאחרים כדי לפנות לבנקים מקום במחסנית פימפום המשכנתא הבלתי פוסק! נכון שהועדה המכובדת המליצה על מספר צעדים שאמורים לנטרל את הסיכון המובנה בעסקאות איגוח, כמו למשל לחייב את הבנק שיצר את ההלוואה הראשונית לשמור 10% מהיקף החוב אצלו, והגדירה את כותרת הדוח "המלצה לפתוח באופן זהיר ומדוד של שוק האיגוח ע"י הסרת חסמים". אבל זה בסך הכל ניסיון לרכב על גב הנמר. אם השיטה רקובה מהיסוד לא יעזרו כל ההתחכמויות האלה, כשל מוסרי בקנה מידה גדול כל כך יכול להתחיל באופן מדוד וזהיר אבל הסיכון הוא עצום לכך שהוא יסתיים באופן מופקר ואסוני. מי ערב לכך שהרווחים בגין גלגול 90% האחרים של החוב לא יאפילו על הנזק מאותם 10% הנותרים בתיקי הבנק? סביר להניח שבשנים הראשונות הכל יהיה ורוד: לא יהיו דיפולטים, כולם יגזרו קופונים וישפרו את אקסל התשואות. אבל מה יקרה אח"כ? הרי כך קרה בדיוק בארה"ב המפלצת הזו לא ידעה שובעה והתנפחה עד שקרסה והקריסה את כל המערכת הפיננסית איתה.

יתרה מזאת: הבעיה המאקרו כלכלית הבוערת ביותר על שולחן הממשלה היום היא מחירי הדירות הגבוהים להחריד במדינה. לזכותם של נתניהו וכחלון יש לומר שלראשונה נראה שהממשלה אכן פועלת בכיוון שנראה נכון מצד ההיצע כדי לטפל בבעיה. אבל מה יעזרו מכרזי המחיר למשתכן אם מצד הביקוש מגיעים חכמי הבנק המרכזי ורשות ני"ע ושופכים חביות של בנזין על שוק המשכנתאות? הרי ברור כשמש שאיגוח כזה שיפנה לבנקים מקום בתיקים יביא למתקפת שיווק משכנתאות מטורפת מצד המערכת הבנקאית המשחרת לטרף. זה יביא בהכרח לגידול בביקוש למשכנתאות והורדת הסטנדרטים לזכאות להלוואות וכך יתדלק את מדורת הביקוש באש תמיד.

השר כחלון, שנציגים מקצועיים מטעמו היו חברים בועדה, כבר בירך על מסקנות הועדה. אנו מקווים שבחינה מחודשת מצידו של הדברים תביא להבנה שלא זו הדרך הנכונה להכנסת תחרות בשוק האשראי וודאי שלא זו הדרך להוריד את מחירי הנדל"ן. אם יבין זאת מה טוב. אם לא, נתראה בקריסה הבאה.

שלום לכשירים – מציאות חדשה בשוק ההון

אלון חדד, דליה גזית, דוד טונק, שלמה אביבי, שלומי אזולאי, שוחט-רבינוביץ'. השמות האלו ודאי לא אומרים הרבה לציבור הרחב, אבל בשוק ההון, בקרב החברות הציבוריות הנסחרות בתל אביב ובקרב מנהלי ההשקעות של הגופים המוסדיים, הם הפכו למוכרים ומשמעותיים מאוד בארבע השנים האחרונות.

האנשים הללו, לצד חברות נוסטרו קטנות כמו אלטריס, לוטוס, בינה, ת.א פיקוס ואחרים, הפכו לחלק אינטגרלי מנוף שוק ההנפקות הרותח של תל אביב. אלו הם ה"משקיעים הכשירים" שזכו לפני ארבע שנים לכרטיס כניסה למועדון הסגור של המכרזים המוסדיים של גיוסי ההון והחוב שעורך המגזר העסקי בישראל. למגינת ליבם של אותם ברי מזל, הם נאלצו לוותר על כרטיס הכניסה היוקרתי הזה ביום חמישי שעבר עם כניסתו לתוקף של התיקון לחוק ניירות ערך בדבר "משקיעים מסווגים" שיזם יו"ר רשות ניירות ערך פרופ' שמואל האוזר.

ראשית, קצת רקע: המכרז המוסדי הוא השלב החשוב ביותר בהליך ההנפקה באמצעותה מגייסות החברות במשק הון ישירות מהציבור. בשלב זה פועלת החברה להבטחת 80% לפחות מהסכום אותו היא רוצה לגייס  באמצעות מכרז המוגבל לפעילים המרכזיים בשוק – "המוסדיים" -המעבירים לחברה התחייבות מוקדמת להזרמת ביקושים להנפקה. המשקיעים המוסדיים הם אלו שקובעים את ריביות או מחירי הפתיחה של המכרז הכולל לציבור, ונותנים גם ודאות לסגירת ההנפקה וגם ואלידציה לתמחור שלה. תמורת ההתחייבות המוקדמת שלהם נהנים המוסדיים מעמלה המוזילה בפועל את מחיר ניירות הערך שהם רוכשים לעומת המחיר בו נרכשים אותם ניירות ערך בידי הציבור הרחב.

עד לפני ארבע שנים היו המשקיעים הזכאים להשתתף במכרזים מוסדיים אלו רק גופים מוסדיים קלאסיים המנהלים כספי אחרים כמו: קרנות פנסיה, קופות גמל, חברות ביטוח וקרנות נאמנות, לצד גופים פרטיים שלהם לפחות 50 מיליון שקל הון עצמי. ביולי 2011 הוביל גושן (יו"ר הרשות לני"ע שקדם לפרופ' האוזר), שעמד לפני סיום תפקידו, תיקון לחוק אשר הרחיב מאוד את הזכאות להשתתפות במכרז מוסדי. תיקון ה"כשירים" כפי שכונה איפשר לכל חברה או אדם להשתתף במכרז זה אם הוא עומד בשניים משלושה תנאים: הון עצמי של 12 מיליון שקל, הצהרה עצמית על מומחיות בשוק ההון והיסטוריה של לפחות 30 פעולות ברבעון. היות ושני התנאים האחרונים קלים מאוד להשגה הרי שבפועל נפתח שוק ההנפקות לשיטפון של עשרות חברות קטנות ואנשים פרטיים שראו לנגד עיניהם הזדמנות מצוינת לגרוף לכיסם את עמלת ההתחייבות המוקדמת ולהשלים סיבוב רווחי מהיר וקל תוך ימים ספורים.

רובם הגדול של משקיעים חדשים אלו פעל גם באמצעות מינוף שהעניקו הבנקים בנדיבות, לעיתים במינופים של פי חמישה ועשרה (תלוי בטיב נייר הערך המונפק) על ההון העצמי שלהם. בשל אופייה הממונף של הפעילות והיעדרו של הון עצמי גדול מספיק לקיום אורך נשימה של אחזקה בנייר הערך, פעלו כשירים רבים בדרך של גלגול מהיר: מכירת נייר הערך שהונפק בשעות הראשונות של המסחר בו ומעבר מיידי להנפקה הבאה. פעילים רבים בשוק לא ראו את המצב הזה בעין יפה וטענו כי פעילות זו הביאה פעמים רבות את ניירות הערך החדשים להפסד, שכן אותם כשירים יכלו למשל למכור אג"ח שהונפק בשער של 100 עם עמלה של 0.5% בשער של 99.7 ועדיין להרוויח בעוד הציבור הרחב שרכש בשער המלא רושם הפסד כבר ביום הראשון.

בין אלו שעיוות זה צרם להם היה מחליפו של גושן בתפקיד רשות ני"ע: פרופ' שמואל האוזר. האוזר גם הלך כמה צעדים רחוק יותר והחל להוביל מהלך שתכליתו ביטול מוחלט של המכרז המוסדי על אפליית עמלת ההתחייבות הכרוכה בו או למצער צמצום ניכר של הזכאות להשתתף בו למנהלי כספי אחרים בלבד תוך הדרת גופים פרטיים אפילו אלו בעלי הון עצמי גבוה מ-50 מיליון שקל.

רשות ני"ע בהנהגתו של האוזר הזמינה את הציבור להגיש הערותיו לרפורמה שרצתה לבצע ולזכותה ייאמר שהיא לא התבצרה בעקשנות בעמדתה והייתה קשובה לתגובות שעלו "מן השטח". כך, בסופו של תהליך נסוגה הרשות מכוונתה להדיר לגמרי משקיעים פרטיים גדולים מהשוק מתוך הבנה שמשקלם של אלו כה גדול עד שהוצאתם מהשלב המוסדי תפגע קשות בשוק ההנפקות. כך נותרו חברות נוסטרו גדולות כמו ברק קפיטל של אייל בקשי במשחק. אך אותם משקיעים פרטיים וקטנים דוגמת אלו שהזכרנו בתחילת דברינו נותרו בחוץ. גורמים בשוק החיתום מעריכים כי משקלם של אלו עמד על 15% עד 20% מכלל ההזמנות בהנפקות כשחלקם של כלל שחקני הנוסטרו בשלב המוסדי הגיע אף ל-60% מהיקף ההנפקה. יתרה מכך: המשקיעים הללו נטו להגיש הזמנות במחירים הגבוהים ביותר מקרב כל המשקיעים (במקרה של הנפקות אגח: בריביות הנמוכות ביותר) כדי להבטיח קבלה של הסחורה המונפקת מתוך הנחה שהם קטנים מלהשפיע על מחיר הסגירה של ההנפקה, ובסופו של יום גרמו להנפקות לסגור במחירים נוחים מאוד עבור החברות המגייסות ונוחים הרבה פחות למשקיעים.

כדי לנסות ולרכך את הפגיעה של אובדן אותו פלח של עד כ-20% משוק ההנפקות החליטה הרשות להכניס למגרש המכרזים המוסדיים שחקן חדש ומשמעותי: מנהלי התיקים. תעשיית ניהול התיקים צמחה מאוד בשנים האחרונות והיקפה מוערך בסכום עצום של 250 מיליארד שקל. חלק מהכסף הזה מופנה אוטומטית לתעשיית קרנות הנאמנות, במיוחד בגופים שמנהלים גם קרנות וגם תיקים, חלק ממנו מנוהל עבור תאגידים גדולים שגם כך היו רשאים להשתתף במכרז המוסדי, אבל חלק לא מבוטל מנוהל עבור לקוחות פרטיים, ועתה נפתח עבור אלו פתח להשתתף לראשונה כמשקיעים בשלב המוסדי.

אין ספק שהפוטנציאל הכספי של מנהלי התיקים עולה בהרבה על זה של הכשירים לשעבר. אך בשבוע הראשון של המציאות החדשה של שוק ההנפקות עדיין לא רואים הסתערות של מנהלי התיקים על המכרזים המוסדיים. בשוק מעריכים כי מנהלי התיקים עדיין לא ערוכים ברמה הטכנית להשתתפות במכרזים אלו ויש עדיין סוגיות תפעוליות  מהותיות כמו דרך החיוב והסליקה בפועל של חשבונות הלקוחות והקצאת ניירות הערך המונפקים לחשבונות הללו שטרם נפתרו. בנוסף, לא ברור האם השתתפות של תיקים מנוהלים במכרז כרוכה גם בחשיפת מידע על הלקוחות של גוף ניהול התיקים המזמין עבורם בהנפקה וכן מה מידת החשיפה שלוקח על עצמו אותו מנהל תיקים במידה והלקוח סוגר את החשבון אצלו בימים שבין המכרז המוסדי לסליקה הכספית.

גורמים בשוק ההון שעימם שוחחנו טוענים שמוקדם להעריך את ההשלכות של מצב העולם החדש על שוק ההנפקות, על מחיר גיוסי ההון של החברות ועל התשואות של המשקיעים. ייתכן כי הוספת מנהלי התיקים, בהנחה שיתגברו על המכשולים הטכניים הנוכחיים, למכרזים המוסדיים דווקא תעצים את הביקושים בשלב זה ולא תגרום לסגירה במחירים נוחים יותר למשקיעים. יש גם כאלו המעריכים כי המצב החדש יפגע במסחר בשוק המשני בניירות הערך (ה"אפטר מרקט" של ההנפקות) שכן מנהלי התיקים היו עד היום אחד השחקנים הבולטים בשוק זה. בינתיים, ממה שניתן ללמוד מהמכרזים המוסדיים בהנפקות האג"ח שנערכו השבוע, ללא הכשירים וכמעט ללא מנהלי תיקים חדשים, נראה שהחברות הגדולות בעלות הדרוגים הגבוהים כמו אלוני חץ, ביג ואפילו בז"ן סגרו את המכרזים בלי בעיה ובריביות נמוכות מאוד. מנגד בהנפקה קטנה יותר של חברה כמו ברוקלנד בא המצב החדש לידי ביטוי בקשיים והחברה לא הצליחה לגייס את מלוא הסכום המבוקש.

ההערכה הרווחת היא, שבשלב הזה וכל עוד מנהלי התיקים לא יצליחו להתגבר על הקשיים הטכניים הלא מבוטלים שיש להם בהשתתפות בשלב המוסדי בהנפקות יהיו לחתמים חיים קשים שמחזירים אותם לימים שטרם כניסתם וצמיחתם של שחקני הנוסטרו הקטנים, כלומר יהיה עליהם לעבוד קשה מול קרנות הפנסיה, קופות הגמל וכן הלאה מה שיגרום לשתי תופעות (כנראה מבורכות): האחת עלייה בריביות שישלמו החברות והשנייה תערים קשיים גדולים על חברות שלא בטוח שיש להם מקום בשוק ההון, בטח ברמות הרתיחה שהוא נמצא כרגע.

* פורסם במקור בגלובס

כשאורלי לוי מנפחת את בועת הנדל"ן

כשחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס הגישה את הצעת החוק למתן ערבות מדינה ל-90% משווי דירה לכל מי שירכוש אחת כזו הרבה גבות הורמו אבל התחושה הכוללת בעולם הכלכלי הייתה שחברת הכנסת מחפשת כותרות, ומכיוון שהצעת החוק מופרכת כל כך הרי שהיא לא תעבור את המהמורות הראשונות ולכל היותר תעבור את מהמורת העורכים בתוכניות הבוקר. אורלי לוי תקבל חשיפה ועוד הצעת חוק מבהילה תיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. אבל משום מה בשבוע שעבר הורגשה עצבנות רבה במשרד האוצר, עצבנות שנגרמה נוכח הקשיים של הממשלה להעביר את התקציב וההעברה של חוק "ישראל היום" והתחושה במשרד הייתה שבתרחיש פוליטי מסוים החוק המבהיל של אורלי לוי עלול לעבור ודי היה בזה כדי להתחיל לעבוד על נייר עמדה מסודר שיביא את האוצר להציג חזית אחידה נגד החוק.

התנגדות האוצר לחוק ברורה ומתבקשת אבל רגע לפני שנסביר את התנגדות האוצר לחוק המסוכן הזה נרענן קצת את הזיכרון של כולנו: הסיבה המרכזית לכך שישראל חמקה (פחות או יותר) מהמשבר הכלכלי בשנת 2008, הגדול ביותר שידע העולם מאז השפל הגדול של שנות ה-30 הייתה העובדה שלא התנפחה בישראל בועת סאב פריים. לקוחות פריים, כאלה שיש להם יכולת, קיבלו הלוואות מהמערכת הבנקאית וכאלה שלא עמדו בתנאים הנוקשים פשוט לא קיבלו וכשהתערערה המערכת הכלכלית לא עמדו לווים חלשים בפני מערכות הגביה האכזריות של המערכת הבנקאית והמערכת הבנקאית עצמה לא עמדה בפני מצב בו היא נאלצת להטות משאבים רבים (גם ניהוליים וגם כספיים) למערכות הגבייה וככה למעשה המערכת הבנקאית לא שותקה, היא אמנם נכנסה לסוג של הלם בעקבות קריסה של טייקונים אבל לא להלם משתק, כמו שקרה בארה"ב ושחייב את משלם המסים להיכנס לנעלי הבנקים.

נזכיר כיצד בא לעולם משבר הסאב פריים שכמעט שיתק את העולם. כדי לקבל משכנתאות או כל הלוואה אחרת לרכישת דירה נהוג במערכת הבנקאית לדרוש שתי דרישות במצטבר: הון עצמי מינימלי (בארה"ב טרום משבר הסאב פריים נהוג היה לדרוש הון עצמי של 20% ובישראל היום נדרש הון עצמי של כ-30%) ולהוכיח יכולת החזר, כלומר ששיעור החזר ההלוואה מתוך ההכנסה הפנויה של התא המשפחתי לא יעלה על שליש. ההיגיון פשוט: הון עצמי מגן על המערכת הכלכלית מפני ירידת ערך הנכס (כן, בניגוד למה שנוטים לחשוב מחירי נדל"ן יכולים לרדת ואף לגלוש למשבר מתמשך כפי שראינו בישראל בתחילת העשור הקודם), מקטין את קרן ההלוואה ומגדיל את המחויבות של הלווים לנכס שרכשו. יכולת החזר סבירה מאפשרת ללווה להתמודד עם שינויים (מינוריים) בהכנסות התא המשפחתי ולחילופין מאפשרים לו להתמודד טוב יותר עם עלייה בהוצאה המשפחתית (כמו לידה של ילדים נוספים, הוצאה רפואית גדולה לא מתוכננת, רכישה גדולה, שיפוץ וכד') מבלי להגיע למצב בו בתרחיש כזה (שהסבירות שלו גבוהה ככל שאורך חיי המשכנתא ארוכים יותר) יפסיק לשלם את המשכנתא ולהידרדר למשבר כלכלי.

להבדיל מהשיטה האמריקאית, השיטה הישראלית הנהוגה היא שלא ניתן לנטוש משכנתא, כלומר אם לווה נקלע לחדלות פירעון על משכנתא שלקח, לאחר מימוש הנכס אם יוותר חוב הוא יאלץ לשלם אותו לבנק ובמקרה כזה, ככל שהחוב גדול יותר האפשרות של הלווה להיחלץ מהמשבר הכלכלי אליו נקלע נמוכה יותר. בארה"ב השיטה הנהוגה היא כי ניתן לנטוש משכנתא, כלומר במידה והלווה אינו משלם את החוב, הבנק לוקח לו את הנכס, מממש אותו ואם נותר חוב הרי שהמלווה "נתקע" איתו ונאלץ למחוק אותו. בשיאו של משבר הסאב פריים האמריקאי נקלעו לחובות נכסים בשווי כספי של 8 טריליון דולר, סכום שגם המערכת הבנקאית האמריקאית לא יכולה הייתה להתמודד איתו ואת ההשלכות אנחנו רואים עד עכשיו.

המצב אותו מעוניינת אורלי לוי לייצר הוא אותו המצב בדיוק שהביא למשבר האמריקאי: מי שאינו יכול לקבל משכנתא פריים, יקבל משכנתא של סאב פריים (כלומר משכנתא בסיכון גבוה יותר), אם יוכל לשלם את התשלומים החודשיים – מה טוב, אם לא? גם טוב ופשוט המדינה, כלומר משלם המיסים ישלם עבורו את המשכנתא. לכאורה ניתן יהיה לפנות את הלווה שלא משלם את התשלומים החודשיים מהנכס ולממש אותו אך כשהמספרים יגיעו למס קריטית תחוקק אורלי לוי חוק נוסף (אם תהיה אז חברת כנסת) שלא ניתן לפנות אנשים מהבתים שלהם וככה יעברו לבעלות בפועל עשרות אלפי בתים לבעלות אנשים שפשוט לא משלמים עליהם, אבל הבנק כן יקבל את כספו מתוקף ערבות המדינה שתינתן וככה ניאלץ לוותר על שירותים רפואיים בבתי החולים הציבוריים, אולי על מספר מערכות כיפת ברזל, על מספר שעות במערכת החינוך הציבורית וכן הלאה.

בניגוד לרושם שמייצרת אורלי לוי ובניגוד גמור לעמדת האוצר לפיה מחירי נכסי הנדל"ן עולים כל הזמן ולכן שווי הביטחונות שיהיו בידי המדינה (אם היא תצליח לממש אותם) יהיה גדול לאורך זמן מההלוואות שניתנו, הרי שהמחקרים הכלכליים והמתמטיקה מלמדים אותנו אחרת. ככל שהלוואה גדולה יותר הריבית בערכים מוחלטים גבוהה יותר ולכן ככל שההלוואה נלקחת למספר שנים גדול יותר הרי שהיקף ההלוואה הכולל את הריבית יהיה גבוה ממחיר הנכס הנרכש (יש לקחת בחשבון בלאי, רמת תחזוקה וכד') ולכן ירידת מחירים מינורית ואפילו קיפאון במחירי הנדל"ן יותירו את המדינה עם ערבויות גבוהות משווי הנכס הנרכש.

כדי להמחיש את הסיטואציה הזו נחזור לרגע לארה"ב בשנת 2006. בשנת 2006 לאחר הבום הגדול של מחירי הנכסים כשכל זב חוטם רכש דירה ומכיוון שלא היה זקוק להון עצמי גייס עוד קצת כסף והפך לספקולנט נדל"ן – החלו מחירי הדירות לרדת, כיצד זה קרה? בשלב הראשון של תופעת הסאב פריים נרשם ביקוש גדול לנכסים בגלל ההון שהתפנה לצורך העניין, בשלב השני (שקרה לאחר מספר שנים של מראית עין של עליות מחירים בלתי נגמרות) ההיצעים ענו על הביקוש הרב שנוצר וכמעט שלא נותר מי שיקנה דירות. שוק השכירות החל להיכנס לקיפאון כך שמי שרכש דירה להשקעה קיבל עבורה דמי השכירות, אם קיבל, שהיו נמוכים מהתשלומים של ההלוואות שלקח ולכן הפעולה המתבקשת הייתה להוציא את הדירה למכירה וככה לאט לאט נוצר לחץ מוכרים ומחירי הדירות החלו לרדת. בסוף 2005 ותחילת 2006 ירידת המחירים הייתה עוד נסבלת אולם המערכת הבנקאית זיהתה את המגמה והחלה להיפטר מההלוואות שנתנה ובפועל איג"חה את ההלוואות האלה ושלחה אותם לקרנות הפנסיה בחזקת "שהם ישברו את הראש" עם המגמה שאז הייתה רק בראשיתה.

בשלב השני, הוחרפה המגמה של ירידת מחירי הנדל"ן ונוצר מצב בו לאנשים לא השתלם להמשיך לשלם את המשכנתא כי שווי הנכסים ירד אל מתחת שווי ההלוואה ומכיוון שלא הייתה זכות חזרה ללווה פשוט ננטשו נכסים ולפני שמישהו הבין מה קורה שכונות שלמות (שלא לומר ערים שלמות) הפכו לשכונות רפאים כך שבשיאו של המהלך נכסים שניתנו בגינם הלוואות בהיקף כספי של 8 טריליון דולר ננטשו וההלוואות עמדו לפירעון מיידי מבלי יכולת אמיתית לקבל את התמורה.

כדי להבין לאיזה בור רוצה אורלי לוי להכניס את הכלכלה הישראלית צריך לעשות חשבון סנדלרים קל וקר. בהנחת עבודה שמידי שנה ימכרו 10,000 דירות בשיטת אורלי לוי ובמחיר ממוצע של 1.6 מיליון שקל (יש לזכור, בשלב הראשון מחירי הדירות יעלו בשל הביקושים הגדולים שיווצרו) הרי שהכלכלה הישראלית תהיה חשופה מדי שנה ובמשך מספר שנים להוצאה של יותר מ-14 מיליארד שקל ובמשך 5 שנים (אם ניקח את משך הזמן בו התנפחה הבועה בארה"ב ועד שהתפוצצה) ל-70 מיליארד שקל וזו תהיה רק ההתחלה – נזכור, תקציב הביטחון של ישראל כמעט תקציב החלומות של מערכת הביטחון נע באזור ה-60 מיליארד שקל.

לא נראה שאורלי לוי תרד מהעץ בתקופה הקרובה ולכן צריכה הכנסת על כל רבדיה השפויים לזרוק את הצעת החוק הזו מכל המדרגות. נכון, אורלי לוי תהנה מיחסי ציבור טובים, אבל אל להם, לחברי הכנסת לחשוש, הרי שאלה יפנו את מקומם לחדשות טריות יותר שיגיעו מחר, אולי פרשיית שחיתות חדשה, אולי איזו עדות מפתיעה של שולה זקן ואולי עד אז ישוחררו לאוויר העולם הפרוטוקולים מפרשת גבי אשכנזי. ולכן זה בדיוק הזמן להחזיר את הכנסת לשפיות.

* פורסם במקור באתר וואלה

כשנתניהו נכנס לנושאים הכלכליים

לרגע היה נדמה שראש הממשלה, בנימין נתניהו, עולה מדרגה באבולוציה שלו כמנהיג ובנוסף להתמודדות שלו במישור המדיני/ ביטחוני והפוליטי הצליח למצוא את מעט הזמן שנותר לו כדי להושיט יד לשר האוצר, יאיר לפיד, שנראה כהולך לאיבוד בסבך המדיניות הכלכלית. נתניהו, הורה למנכ"ל משרדו לפעול בדרך הקצרה ביותר והיעילה ביותר להוזלת עלויות המחייה – ביטול והפחתת מכסים.

נקדים ונאמר, מכסים והיטלים שונים ומשונים על  יבוא הם שורש כל רע בכל הנוגע ליוקר המחייה. במקור הם נועדו להגן על תעשיות מקומיות אבל מאז הונהגה שיטת המכסים הרי שהעולם השתנה והשיטה הפכה כר פורה לקבוצות לחץ, מקורבים, פקידים וכל מיני גורמים שונים ומשונים להתעשר על גבו של הציבור הרחב.

לשם המחשה-בכדי להבטיח רווחים גבוהים ליצרני החלב (והכוונה היא לא לרשתות השיווק כי אם לרפתנים והמחלבות) הרי שהם מצליחים כבר עשרות שנים למנוע יבוא חלב ומוצריו מחו"ל, אם יתאפשר יבוא ללא מכסים וללא הגבלות (להוציא מגבלות של משרד הבריאות) הרי שנגלה שניתן לרכוש גבינות במחירים נמוכים משמעותית ממה שאנחנו רגילים כיום ולא רק גבינות קשות אלא גם גבינות רכות ומשקאות חלב שניתן היום להביאם תוך שעות בודדות מאירופה לישראל שלא לדבר על דבש, שמנים למאכל וכד' שאורך חיי המדף שלהם ארוך יותר.

שר האוצר מלא כוונות טובות אך נראה שמרוב משימות שנטל על עצמו והיעדר ניסיון  הוא מתחיל ללכת לאיבוד. השיטה שלפיד "התאהב" בה היא שיטת הפיקוח על המחירים, שיטה בולשביקית שפותחת יותר מצוהר קטן ללחצים, הרי למה לפקח על מחירו של מוצר כזה ולא של מוצר אחר? ולמה דווקא מוצרים של יצרן כזה יפוקחו ולא של יצרן אחר ובכלל הרי צריך לאכוף את נושא הפיקוח על המחירים ולכן במוקדם או במאוחר המדינה תיאלץ לגייס עובדים נוספים כדי לפקח על המצב החדש, ולכן כניסה של המדינה לעולם הזה של הפיקוח היא נכונה כל עוד היא נעשית באופן מדוד ומצומצם, הדרך הנכונה יותר היא לאפשר יבוא ולפתוח את השווקים לתחרות, בדיוק כפי שהנחה נתניהו.

הכתבים הכלכליים שדיווחו על ההוראה של נתניהו ציקצקו בלשונם ויותר מרמזו שמדובר במהלך פוליטי שנועד לערער על סמכותו של שר האוצר, אבל כותב שורות אלה חושב אחרת. על פי המידע שמצוי ברשות כותב שורות אלה הרי שלא מיני ולא מקצתי, מדובר בהכוונה של ראש ממשלה לשר האוצר על דרך כלכלית בה הוא  מאמין ומיותר לציין שאם נתייחס ברצינות לנאומים של שר האוצר הרי שגם הוא מאמין בשוק החופשי, לא פחות מנתניהו ולכן לגיבוי של ראש הממשלה יש משמעות גדולה עבור היכולת של שר האוצר להתמודד בצורה מיטבית עם קבוצות הלחץ ודווקא היא זו שמסירה לחץ משר האוצר שעלול לחשוב שהוא יצא הרע וראש הממשלה ייצא האיש הטוב מול קבוצות הלחץ ולכן יגזור קופון פוליטי על גבו של שר האוצר.

הנתונים שהוצגו בישיבת הממשלה שעסקה השבוע במדיניות הכלכלית לשנים הקרובות היו לא פחות ממדהימים: התרומה של המכסים למחירי המזון, כלומר ליוקר המחיה נעים סביב ה-20% כך למשל התרומה של המכס למחירי העוף הקפוא עומד על 20%, מחירי הביצים גבוהים בכ-30% מכפי שהם יכולים להיות, מחיר החלב גבוה ב-55%, מחירי משקאות החלב גבוהים ב-40%, מחירי הדבש גבוהים אף הם בשל המכסים ב-40% מכפי שהיו אמורים להיות. מחיר הגבינות הרכות גבוה בכ-40% ומחירי שמן הזית גבוהים בכ-17%. אלה, פחות או יותר, המוצרים שנתניהו מעוניין להסיר את המכסים עליהם, אותם מכסים שמונעים תחרות ומונעים את הורדת יוקר המחייה בישראל.

הטענות של המצדדים בשיטת המכסים והערמת הקשיים על יבוא הן כבדות משקל אך ניתנות לפתרון, בדיוק כפי שהנחה נתניהו. הטענה המרכזית היא כי במידה ויותר יבוא זול הרי שיקרסו תעשיות שלמות וכתוצאה מקריסה כזו הרי שיפלטו משוק העבודה עובדים רבים שיפלו לנטל על מערכות הרווחה השונות. אם כן לטענות אלה יש לייחס משקל רב גם אם הן תלושות מהמציאות ונסביר.

מבנה העלויות של יצרני המזון מורכב מעלויות חומרי הגלם, עלויות עבודה ועלויות מימון והוצאות שונות. הסכימה של עלויות אלה בתוספת שולי רווח אמורים להניב את מחירי המכירה של המוצרים. ניקח לדוגמא את משק החלב, בחודשים האחרונים נרשמת ירידה בעלויות המזון של הפרות, לפחות על פי נתוני הסחר העולמי, קשה להניח שעלויות אלה בצירוף כוח הקנייה המשמעותי של הרפתנים לא גולגל אליהם. עלויות עבודה: כבר שנים רבות שישראלים מדירים את רגליהם מעבודת הכפיים בחקלאות ושוק העבודה בענפים אלה נשלט על ידי פועלים זרים (בעיקר תאילנדים) ולכן עלויות העבודה האמיתיות של החקלאים מרוסנות וסבירות בהחלט. נוסיף לכך את ירידת מחירי הדלקים, הירידה בעלויות המימון בשל הריביות הנמוכות ונקבל משוואה שהתוצאה שלה הייתה אמורה להביא לירידה במחירי החלב, האם הייתה ירידה כזו? האם הירידה בעלויות גולגלה לצרכן? לא! היא נותרה בכיסי תעשיית החלב. כולנו זוכרים את ימי העלייה החדה במחירי חומרי הגלם של לפני שנים מספר ששורשרה כמעט באופן מיידי למחירי המוצרים המוגמרים ולכן כשזה המצב יש לפעול באופן מיידי לשחרר את השווקים האלה לתחרות.

בכל זאת, למדינת ישראל יש צורך אסטרטגי בשמירה על יכולת ייצור עצמאית של מוצרי מזון מסיבות רבות ומגוונות אך הצורך המרכזי נובע מהמצב הגיאו – פוליטי במזרח התיכון ולכן במידה ויווצר חשש כי החקלאות בישראל קורסת ניתן יהיה לסבסד באופן ישיר את החקלאים – בדיוק כפי שהורה נתניהו למנכ"ל משרדו בדיון שהתקיים בתחילת השבוע.

גם המבקרים הגדולים של נתניהו אינם יכולים להתעלם מתפקודו בעבר כשר האוצר, אז הוכיח מעל לכל ספק כי הוא מבין כלכלה, נראה כי מבעד לענני הציניות והבון טון שבביקורת על נתניהו נראה כי יש מקום לתמוך במהלכים אליהם מכוון את שר האוצר להורדת יוקר המחיה ולהגדלת יכולת הרכישה של הציבור.

* פורסם במקור באתר וואלה